בסתיו של שנת 1998 טסתי לישראל כדי להתנדב בקיבוץ לתקופה של 3 חודשים. בדיוק התקבלתי ללימודי רפואה בדנמרק ונותרו לי כמה חודשים עד תחילת הלימודים. היה לי רצון לטייל, אבל לא בגפי, וכאשר בחורה מהעבודה חזרה משהייה בקיבוץ נרגשת כולה, החלטתי שזה מה שאני הולכת לעשות.
היום הראשון בקיבוץ היה סוג של הלם תרבותי. "אני לא חושבת שאני אשאר את כל התקופה המתוכננת" אמרתי לאימא שלי בשיחת טלפון באותו ערב. עם זאת, למחרת כל זה השתנה. קיטשי ככל שזה נשמע (ואני מתנצלת מראש), כאשר העיניים שלי נחו עליו בפעם הראשונה בחדר האוכל של הקיבוץ, ידעתי שזה "חייב להיות הוא"! "מאוד כיף לי כאן וכנראה שכן אשאר את כל התקופה המתוכננת" אמרתי לאימא שלי בטלפון מספר ימים לאחר כן.
אז זה היה חייב להיות "הוא" ולמרבה המזל הוא הרגיש בדיוק כמוני, ואכן כך זה היה. נשארתי בקיבוץ במשך ארבעה חודשים ולאחר מכן חזרתי לדנמרק לתקופה של שנה תוך ששמרתי על קשר איתו בשיחות טלפון שארכו 15 דקות, שלוש פעמים בשבוע, מכתבים בדואר וכמה טיסות הלוך ושוב. זה היה לפני עידן האינטרנט ….לאחר שהנה הזאת עליתי לארץ כדי שנוכל להיות ביחד כל הזמן. כל זה קרה לפני 16 שנה ואני עדיין פה ושמחה על כך.
בסוף השבוע חזרנו לקיבוץ. בתקופה שסבו של בעלי היקר עדיין היה בין החיים נהגנו לבקר בקיבוץ די הרבה, אבל בשנים האחרונות זה כבר היה יותר לסירוגין. יצאנו לטיול ועברנו דרך הקיבוץ, הראינו לילדים את המקום שבו עבדנו, המקום בו אבא שלהם התגורר בעבר, את בריכת השחייה ואת המקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה (שם משום מה הפנים של הבת, כמעט בת עשר, הפכו לאדומים מאוד ;-)).
ללכת אחורה בזמן ולהיזכר במה שהיה יכולה להיות מדי פעם חוויה טובה, אבל יותר מזה, אני חושבת שזה יכול להעניק תחושה נהדרת של הישגיות – כדי לראות כמה דברים קרו מאז וכמה רחוק הגענו.
בתקופה של 16 שנים הפכנו לזוג ואז למשפחה, חיינו בכל מיני מקומות – החל מדירות קטנות וישנות מאוד לבית בו אנו מתגוררים היום, למדנו הרבה וחווינו עוד יותר. היו זמנים ממש טובים וגם כאלה קשים יותר, אבל בסך הכל אנחנו כל הזמן המשכנו ללכת קדימה! ההליכה אחורנית שמה הכול בפרספקטיבה נכונה, מביאה לי שמחה וגאווה לראות עד כמה רחוק הגענו והתרגשות לקראת כל הדברים שעוד צפויים לנו.
השאר תגובה