בשנים הראשונות בישראל, חשבתי שאנשים שמשמיעים את דעתם לאנשים אחרים זה מאפיין מאוד ישראלי ובעוד שאני עדיין מחזיקה בדעה שישראלים הם קולניים יותר מהרבה אחרים, היום אני יותר מאמינה שהמגמה הזו היא די כלל עולמית.
אני עדיין זוכרת את עצמי הולכת ברחוב עם הבת הבכורה שלי בעגלה שלה. היא בכתה ואני ניסיתי להרגיע אותה בכך שנתתי לה מוצץ. ניסיתי בערך עשר פעמים ובכל פעם היא ירקה אותו החוצה שוב ושוב. בדיוק אז, ניגשו אליי נשים מבוגרות ואמרו כי כמובן שהיא בוכה כי אני לא נותנת לה את המוצץ. בשלב הזה, כל מה שרציתי לעשות היה לזרוק את המוצץ אל הגברת!
או פעם, כשגברת מבוגרת אחרת אמרה לי ברחוב שאני חונקת את בני התינוק בזה שהוא במנשא. כשאני חושבת על זה, יש איזה משהו עם נשים מבוגרות וחוות דעת/ הערות!
העניין הוא שגם אם אנחנו לא בהכרח משמיעים את הדעות שלנו, לכולנו יש כמות אדירה מהן. לפעמים אנחנו משמיעים אותן כששואלים אותנו ולפעמים גם כשלא. כשאנחנו מביעים דעה או מקבלים דעה ממישהו אחר, חשוב לזכור כי הדעה הזאת היא כמעט במאה אחוז סובייקטיבית.
אז אם אנחנו נותנים למישהו אחר הצעה או המלצה, או מקבלים אחת בחזרה, אנחנו צריכים לחשוב מאיפה זה בא, מי נותן אותה, ובאיזה הקשר היא ניתנת ומתי. מה שעובד עבורי לא בהכרח עובד עוברך ולהיפך ויכול להיות שלא שווה להשקיע זמן, מאמץ או כסף עליה.
לקבל את דעה של מישהו אחר יכול להיות דבר מצויין, אך להיות עם דעות משלך זה כנראה טוב יותר!
השאר תגובה