לאן כולנו רצים?

היום הוא היום האחרון ללימודים בבתי ספר. לא ייאמן. אני מרגישה כאילו שנת הלימודים רק התחילה ועכשיו היא כבר מסתיימת. האם זו רק אני או שהכול פשוט עובר ממש מהר?

יש כאלה שאומרים שככל שמזדקנים (מתבגרים!) יש תחושה שהזמן עובר יותר ויותר מהר. אני זוכרת שכשהייתי תלמידה בבית ספר, התחושה הייתה ששנת הלימודית נמשכה משהו כמו נצח (גם אם אהבתי ללכת לשם) וכל יום הולדת היה נראה כל כך רחוק.

אני בעיקר שמה לב איך הזמן עובר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. כמה מהר הם גדלים. מתינוקות לילדי בית ספר יסודיים תוך מה שנראה כמו זמן כל כך קצר.

מצד אחד, אני ממש נהנית לראות אותם גדלים. היחסים שלנו משתנים אבל לטובה, אני חושבת, ואני נהנית לראות אותם מפתחים את האישיות והאופי שלהם שעושים אותם למי שהם. מצד שני, אני יודעת שיבוא היום שהם יזדקקו לי באופן שונה לחלוטין ואני איאלץ לפתח איתם קשר שונה לחלוטין.

בדיוק השבוע, חדשות ערוץ 10 משדרים סדרה של כתבות על אנשים שהבינו שהחיים בצורה הקונבנציונלית לא מתאימה להם והם החליטו לחיות את חייהם בצורה שונה ואיטית יותר. האמת היא שקיימת תנועה שלמה הדוגלת בשינוי מוחלט בכל הקשור להאטת הקצב של העולם והיא נקראת ה- Slow Movement. היא כוללת מזון איטי, חיים איטיים, נסיעות וחופשים איטיים ועוד כהנה וכהנה. למרות שאני לעולם לא נוהגת להיכנס כל כולי לתחום או לרעיון מסויים, אני בהחלט חושבת שניתן לקבל הרבה השראה מהדברים האלו.

אנחנו הרי כל הזמן עושים הכול בקצב כל כך מהיר שלפעמים אנחנו מפספסים לגמרי את ההווה. לעתים קרובות אני חושבת שהרבה דברים שאנחנו עושים הם בעצם "הפוך על הפוך”. לדוגמא, אנחנו עובדים כל כך קשה כאשר הילדים שלנו קטנים ורק מאטים את הקצב ויכולים ליהנות מהפירות של העבודה כאשר הם כבר מנהלים חיים משלהם.

אני יודעת שאין באפשרותי להאט את הזמן, ולכן אני לוקחת מדי פעם הפסקות כדי להזכיר לעצמי לנסות וליהנות מההווה ככל שניתן. מה שהוביל גם להחלטה לבצע כמה שינויים בחיי היומיום שלנו בשנים האחרונות. שנינו עובדים מהבית, אנחנו עובדים פחות. אנחנו מנסים לצמצם בהוצאות ובדברים חומריים ואנחנו מנסים לשנות את נקודת המבט שלנו כלפי הדברים החשובים ביותר עבורנו: לבלות זמן במחיצתם של אלו שאנחנו אוהבים.