לעשות זאת אחרת – ראיון עם לימור גולדנברג

קצת על לימור לפני שמתחילים

את לימור הכרתי לפני 6 שנים כאשר עברנו מהמרכז לבנימינה. הבת שלי פגשה את הבת שלה בגן והן הפכו לחברות ממש טובות. לבנות היו הרבה פגישות משחק, כך שלנו היו הרבה שיחות וכוסות קפה. מאז עברנו לכרכור ואנחנו מתראות פחות אבל כמו שאומרים; עם חברות טובות הקשר נשאר אפילו אם לא רואים אחת השניה הרבה! לימור בשנה האחרונה של לימודים הרפואה. היא נשואה לשרון והם גרים בבנימינה עם שתי הבנות שלהם.

לימור, תודה רבה שהסכמת להתראיין. אמרת לי שאת עקרונית לא מתראיינת אבל בגלל שזאת אני…. מאוד מעריכה!

כשנפגשנו בפעם הראשונה בסוף 2009 היית מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה שעבדה בחברת היי-טק, נכון?

כן, אז עוד לא העזתי לחשוב על זה – אבל זה כבר היה לקראת הסוף. באותו זמן התעשייה הייתה במצב פחות טוב, שונה מהשפע והתנאים המפנקים שהיו כשהתחלתי לעבוד בשנת 2000. היה קיצוץ מתמשך בתנאים, לכאורה כדי למנוע פיטורים, אבל אז התחילו גם גלי הפיטורים.

עבורי זה היה משבר מכמה כיוונים: מצב התעשייה, חוסר היציבות והביטחון התעסוקתי, והפרידה מחברים ועמיתים שפוטרו אחד אחרי השני. המשכורת עדיין הייתה טובה, אבל לא היה ברור כמה אפשר לסמוך על ההמשכיות שלה. הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר אחרי עבודה קשה של כשנתיים על פרוייקט מסויים, החליטה החברה לוותר ולסגור אותו לחלוטין. התקשיתי למצוא משמעות בכל העבודה שהושקעה.

בשנים אלה הייתי כבר אמא וגיליתי צדדים חדשים בי שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בעבודה הזאת. לא מצאתי מקום לרכות, לתקשורת. הרגשתי שאני מסתובבת במסדרונות ומחכה למכה שתנחת (אולי זה בגלל הצד הפולני שלי). הגעתי למצב שבכל גל פיטורים קיוויתי שבאים להודיע לי – אבל פעם ועוד פעם החליטו להשאיר אותי.

רצית שכבר יפטרו אותך?

כן! המנהל היה צוחק ואומר שאני רואה יותר מידי סדרות טלוויזיה על אושר… שאהיה מרוצה עם מה שיש. אבל התחושה שאני לא במקום הנכון לי הלכה והעמיקה. עד שיום אחד לא יכולתי יותר. שיתפתי את בעלי בהחלטה, והוא תמך על אף שלא היה לו קל בכלל.

מאיזה בחינה?

לשרון ולי היתה מאוד חשובה היציבות הכלכלית, וכל העבודה הקשה שהשקענו עד הנקודה הזאת היתה מיועדת לייצר לנו ולבנותינו עתיד כלכלי בטוח. עבדנו שעות ארוכות, חסכנו ונמנענו מבזבוזים ונסיעות לחו"ל, חיפשנו אפיקי השקעה לעתיד. לא היה ברור האם העובדה שאעזוב את העבודה תעצור את כל התכניות והשאיפות שלנו.

אחרי שהתפטרתי, לא ידעתי מה הלאה, מה לעשות או איך להמשיך. זו היה תחושה משחררת אבל גם מפחידה. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. היו לי כל מיני רעיונות, כמו לחזור לדברים שעשיתי פעם, שהיו חסרים לי, כמו כתיבה. כמובן שהיה המון מה לעשות בבית, אבל מהר מאד הבנתי שאני צריכה משהו מעבר. ניסיתי כמה דברים: עבדתי בחברה לסידור ארונות, וגם הלכתי לאודישן ללהקת חתונות. הם אפילו שקלו לרגע לקבל אותי….(צוחקת)

ואו, לימור, אני מגלה פה צדדים שלך שלא הכרתי קודם!

כן, זה היה תהליך מעניין. הייתי צריכה ללמוד מחדש על עצמי, סוג של פירוק והרכבה מחדש. אולי מין מרד נעורים שלא היה לי קודם, אולי סוג של משבר זהות. יותר מאוחר, למדתי במקרה שמבחינה פסיכולוגית מומלץ לעבור בחיים אחד כזה כחלק מההתבגרות.
אז המשכתי לחפש ולחשוב. רציתי לעסוק במתן שירות, אולי במשהו טיפולי. בדקתי כמה תחומי טיפול אלטרנטיביים אבל זה לא דיבר אליי. ואז בשבת אחת, היינו בארוחת בוקר אצל המשפחה. הם דיברו על בן דוד של בעלי שמתחיל ללמוד רפואה, ופתאום הבנתי שזה מה שאני רוצה! כבר באותו יום התחלתי לכתוב מיילים לפקולטות לרפואה באוניברסיטאות שונות, לברר מה נדרש, ואחרי חודשיים עשיתי מבחן פסיכומטרי (13 שנים אחרי הפעם הקודמת..).

ואז מה קרה?

הרבה שינויים! גם במסגרת שנכנסתי אליה, וגם בהתייחסות למצב הכלכלי. במקום הלחץ שחווינו כשויתרתי על העבודה, זה היה כאילו משהו השתחרר אצל שנינו. אם קודם בעלי היה מוטרד מהעתיד, עכשיו הוא היה הרבה יותר בטוח שיהיה בסדר. ברגע שידעתי מה אני רוצה, ברגע שהיו לי כיוון ומטרה, הוא יכול היה להרגע, ותמך (ותומך עד היום) בצורה בלתי רגילה.

איזה תגובות קיבלת מהסביבה?

הרבה אנשים אמרו לי שאני אמיצה. התשובה שלי לזה היא – לא! אני התפטרתי והתחלתי ללמוד משתי סיבות: ראשית – כי היתי בייאוש כל כך עמוק שלא יכולתי להמשיך.
שנית, כי היתה לי את היכולת, בעיקר כלכלית וגם מבחינת התמיכה המשפחתית, מול 6 שנים עם אפס משכורת.

הרבה סיפרו לי כמה קשה יהיה לי ללמוד רפואה. האמת שבשבילי החיים הסטודנטיאליים הרבה יותר נוחים מאשר עבודה במשרה מלאה, גם מבחינת שעות וגם מבחינת החופשות. אני מרגישה שהרווחתי את האמהות ואת הזמן עם הילדות בתהליך הזה. תקופת הלימודים היא סוג של חזרה אחורה בזמן, לחיים עם פחות נטל של אחריות, ללא החלטות קשות. ברור לי שזה יהיה אחרת לגמרי בהמשך הדרך, אבל זכיתי להנות מזה עד עכשיו.

מה השוני בין ללמוד עכשיו בהשוואה ללימודים בגיל צעיר יותר?

יש יתרונות וחסרונות. במובנים מסוימים יש לי פחות זמן לשבת וללמוד כשאני חוזרת הביתה. מצד שני, מצבי קל יותר משל סטודנטים שנאלצים גם ללמוד וגם ולפרנס את עצמם ב-2-3 עבודות במקביל, ויש לא מעט כאלה.

יש יתרון בעובדה שיש לי כבר ילדים, ואני לא צריכה לעבור הריונות, לידות וטיפול בתינוק במהלך הלימודים כמו הרבה מהסטודנטיות שרק נכנסות לשלב הזה עכשיו. הבנות שלי צריכות אותי גם עכשיו כמובן אבל זה אחרת כשהן גדולות, והן מאד עוזרות לי בבית.

לעומת מצבי בתואר הראשון שלמדתי, הרקע שלי עוזר לי היום בלימודים מבחינת ידע כללי, תובנות, וסוג מחשבה לוגית שהתפתחה בעבודה ההנדסית. מצד שני, יש לי הרבה יותר לחץ פנימי – פחות אכפת לי מה חושבים עלי, אבל אני דורשת הרבה מעצמי ורוצה באמת לדעת את החומר ולהצליח במבחנים. לימודי הרפואה והמקצוע בכלל חושפים אותי להרבה התבוננות וביקורת, משהו שלא קל לי באופן טבעי ואני לומדת להתמודד איתו.

הגיל יוצר פרדוקס – מצד אחד אני מרגישה כמו הצעירה בחבורה, כי אין לי שום ניסיון ברפואה, אבל מצד שני יש לי ניסיון חיים בתחומים אחרים, והגיל שלי לעתים גבוה יותר מזה של הרופאים הבכירים במחלקות…

חשבתי על לימודי רפואה בגיל הרבה יותר צעיר, אבל עזבתי את זה כי לא האמנתי אז שאוכל להתמודד עם דברים כמו הדילמות המוסריות המעורבות בענין. לא הייתי מוכנה, ואני חושבת שאם הייתי מתחילה ללמוד בגיל 20 לא הייתי עומדת בזה.

זה מעניין. אני התחלתי ללמוד רפואה בגיל 18, אבל הפסקתי אחרי השנה הראשונה. היו כמה סיבות לכך, אבל בעיקר החלק הזה הפחיד אותי, וגם האחריות.

בדיוק. היום זה אחרת. בגיל עשרים הכל היה שחור או לבן, היום אני יודעת שהרבה יותר נמצא בתחום האפור. אני מודעת שלא יהיה קל אבל אני גם יודעת שהיום יש לי יותר כוח לעמוד בתהליך. אני יודעת שאני לא אציל את העולם, אבל אני רוצה להאמין שאצליח לא לוותר על הדברים שחשובים לי, כמו תקשורת טובה עם המטופלים. אני יודעת שתהיה אחריות כבדה, מצבים קשים ואפילו טעויות, אבל היום – אני מאמינה שאני מוכנה לעמוד בכך.

את עכשיו ממש מתקרבת לסוף הלימודים. לא יאומן כמה מהר זה הלך! מחשבות?

קודם כל – לא יכולתי לעשות זאת בלי התמיכה! אם הייתי צריכה לשאת נאום כמו בטקס האוסקר הייתי יודעת בדיוק מה להגיד (צוחקת). בעיקר תודה לשרון ולילדות כמובן, אבל גם למשפחה המורחבת ולחברים הטובים. חוץ מזה, גיליתי פה בבנימינה קהילה של אמהות שמאוד עוזרות אחת לשנייה. זה אוסף של אנשים מדהימים, ללא שם וללא כותרת, אבל לא יכולתי להגיע עד כאן בלעדיה.

עוד משהו? משהו שהיית עושה אחרת?

לא, אני לא מצטערת על איך שהדברים קרו ולא הייתי עושה את זה אחרת. אני מאמינה שכך היה צריך לקרות, ומכל שלב למדתי המון, גם מהדברים הקשים, והכרתי אנשים נפלאים. השנים בהיי-טק לימדו אותי הרבה, וגם נתנו בסיס כלכלי להרפתקה הזאת. אני מרגישה שכל החלקים נפלו במקומם והסתדרו כמו בפאזל.

החיים קצרים מידי לעשות דברים שלא אוהבים. בסופו של דבר, אני לא מאמינה שיש לנו יעוד מסויים, אלא יותר את התהליך והדרך שלנו לעבור.

לימור, המון תודה והמון בהצלחה בהמשך! בשבילי את כבר, ותמיד תהיה, השראה.