לפני כמה חודשים צפיתי בתכנית של גידי ואהרוני שבו הם ביקרו אצל משפחה עם 5 ילדים שגרו בטחנת רוח ישנה בהולנד. שאלו את המשפחה איך הם מסתדרים וחיים במקום כזה קטן והבעל ענה שלא צריך יותר מכיסא אחד לכל בן משפחה. חשבתי לעצמי כמה זה נכון!
אנחנו חיים בבית יחסית גדול, לכולם יש חדר משלו ואפילו יש אחד ספייר. יש את כל המרחב הזה, אבל אנחנו נוטים לשהות באותם מקומות בבית ויש חלקים בו שבקושי נמצאים בהם. אני די בטוחה שיכולנו להסתדר עם הרבה פחות מקום אבל איכשהו אנחנו לא עושים את זה.
כשאני מסתכלת סביבי בבית אני רואה כל כך הרבה חפצים – רהיטים, צעצועים, בגדים, ספרים, מכשירים אלקטרוניים ועוד מלא דברים אחרים. יש לנו כל כך הרבה ועדיין אני חושבת שאנחנו בפועל משתמשים בכל כך מעט מהם. אז למה יש לנו את כל החפצים האלה? כדי למנוע מחללים ריקים? מכיוון שלאחרים יש? מכיוון שרכישה של אותם חפצים נותנים לנו הנאה?
מחקרים רבים מראים שרכישת חפצים לא מקנים לנו אושר לטווח ארוך ואנחנו יודעים שהדברים שבאמת גורמים לנו אושר אי אפשר בכלל להעריך בכסף.
אז למה אנחנו נותנים לחפצים כל כך הרבה ערך ומשתמשים בהם כמדד לאושר?
למה אנחנו מאמינים שאיכות חיים אומר שיש לנו חפצים מסויימים?
למה אנחנו מגדירים את עצמנו על ידי החפצים שבבעלותנו?
האמת היא שאין לי את תשובות לכל השאלות האלו אבל מה שבטוח שכדאי לכולנו לחשוב עליהן.
Leave a Reply