ביום שישי הקרוב התנדבתי ללמד בבית הספר של הילדים שלי. זהו אירוע שנתי שבו ההורים מלמדים על נושאים שונים כגון שונות, קבלה, קונפליקטים, כבוד ונתינה.
השנה אני אלמד אותם על ניהול קונפליקטים, תוך שימוש בסרט "הקול בראש" כבסיס לשיעור. זהו סיפור על הילדה שמתמודדת עם סביבתה כשהיא מושפעת מהרגשות שלה כגון שמחה, עצב, פחד, כעס וקנאה. הסיפור מוצג בצורה קומית כמובן אבל בהחלט ממחיש כיצד אצל רובנו, הרגשות משפיעים על היחסים הבינאישיים שלנו בצורה משמעותי מאוד.
בשנים האחרונות, נהייתי יותר ויותר מודעת לעד כמה הרגשות שלי מנחים אותי בעצם, והרבה. לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שבה אני מעניקה משמעות לדברים, גם אם בעצם אין. למשל, אם כתבתי הודעה לחברה והיא לא עונה לי? אולי אמרתי משהו לא בסדר? העניין הוא שאנחנו לעתים קרובות מודרכים ומושפעים ממה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו. זה משהו שאנחנו הרבה פעמים מתעסקים בו הרבה ויותר מדי! זה גורם לנו להשקיע הרבה זמן ואנרגיה במקומות שבהם זה בהחלט היה מיותר.
הבכורה לומדת בכיתה ד' ואני רואה את זה קורה גם אצלה הרבה. לה ולחברותיה יש הרבה קונפליקטים בבית הספר שניתן היה להימנע מהם בקלות לו רק היו נמנעות מלהכניס רגשות לתוך סיטואציות שלפעמים לא נדרשו בהם שום רגש כזה או אחר. למזלנו הרב, היא אוהבת לשתף אותנו בדברים האלה ואנחנו מנהלים איתה שיחות ארוכות על הנושא. בדרך כלל, זה עוזר לה מאוד להסתכל על הדברים מנקודות מבט אחרות ולקבל פרספקטיבה שונה.
זה באמת נראה לי פתרון טוב; ההסתכלות על סיטואציה מסוימת מנקודות מבט שונות ורבות ככל האפשר, בין אם אנחנו עושים זאת בעצמנו או בעזרת אחרים. זה יכול לעזור לנו להוריד את הפוקוס מהרגשות שלנו ומההנחות לגבי עצמנו ולגבי האחרים, ולגרום לדברים להראות יותר מאוזנים ופרופורציונליים.
פרספקטיבה נכונה יכולה לעשות הרבה!
השאר תגובה