אתמול נסעתי לתל אביב. אמנם נסעתי במסגרת העבודה, אבל בסופו של דבר יצאתי לטיול במורד שביל הזכרון. הפגישה שלי התקיימה בדיוק באותו הרחוב שבו גרנו כשהגעתי לישראל לראשונה לפני 15 שנים. זו הייתה הדירה הראשונה שלנו יחד. הבית המשותף הראשון שלנו. המקום שבו המסע המשותף שלנו כזוג באמת התחיל.
איזו דירה זו הייתה. דירת חדר וחצי שבו חצי החדר, כלומר חדר השינה, היה מרפסת סגורה. דירה קטנה מאוד, ישנה מאוד, זולה מאוד. אבל אנחנו התרגשנו ממנה מאוד והיא בעצם הייתה כל מה שזוג צעיר ומאוהב צריך. ולכל הפחות, אם אשתמש בביטוי של כל סוכן נדל"ן שמעריך את עצמו – זה היה מיקום מעולה!
אנחנו התגוררנו שם 4 שנים. שנים שבהן בהחלט למדנו להכיר אחד השני תוך כדי ויכוחים חשובים על גרביים ומי שוב זרק אותם על הרצפה (הוא, כמובן, לא אני!). אלו היו שנים שבהן היינו סטודנטים עם כל מה שכרוך בזה, כלומר בעלי אמצעים כספיים מועטים מאוד או בכלל לא. אלו היו שנים לא קלות, אבל עדיין אני זוכרת אותן בחיבה ולפעמים אפילו חשה געגוע.
בסופו של דבר התרחקנו קצת מהעיר וקנינו את הדירה הראשונה שלנו מחוצה לה. קצת יותר טובה, אבל לא בהרבה. לאחר כמה שנים, כאשר הכפלנו את מספרנו והפכנו מ-2 ל-4 גם הדירה וגם העיר החלו להיראות לנו צפופים מדי, ויצאנו מהעיר לגמרי.
אני לא יודעת מה לגביכם, אבל לי יש נטייה להסתכל הרבה אל עבר העתיד ואפילו לדאוג קצת (בעלי היקר טוען שאני נהנית מזה!) לגבי מה יהיה ומה נעשה ומה יהיה לנו.
אתמול כשהסתובבתי בשכונה הישנה שלנו עלו בי מחשבות כגון כמה רחוק הגענו מאותם ימים ברחוב רש"י בתל אביב. כמה עברנו וכמה למדנו לאורך כל הדרך. כן, היו זמנים לא קלים בין לבין והרבה עליות ומורדות, אבל בסך הכל כשאני מסתכלת אחורה אני באמת יכולה לראות את המשמעות של כל הדרך שעברנו.
אז כן, אנחנו יכולים וצריכים לחשוב על העתיד ולנסות לתכנן קצת מראש, אבל לפעמים מבט לאחור יכול באמת לתת לנו דחיפה של מוטיבציה והערכה כלפי עצמנו. כמה רחוק הגענו וכמה למדנו והתפתחנו. ואם עדיין לא לגמרי מרגישים במקום הזה, עכשיו זה זמן טוב להתחיל, כך כשנסתכל אחורה בעוד כמה שנים מהיום נהיה גאים לראות את הדרך שעברנו וכמה התקדמנו!
השאר תגובה