לפני יומיים הלכתי עם הילדים לאיקאה. היינו באזור, וחוץ מזה, מי באמת צריך תירוץ כדי ללכת לשם? לפחות מבחינתי אין צורך. זה לא סוד שאני אוהבת את החנות הזאת, בעיקר את כל הדברים הקטנים, כמו המפיות, דברי מטבח, דברי זכוכית, דברי בד וכמובן את כל הקופסאות לאחסון!
האמת היא שלא ממש הייתי צריכה משהו משם, אבל לפעמים נחמד ללכת, סתם בשביל הכיף. בעבר, זה שלא הייתי ממש זקוקה למשהו לא היה מונע ממני לקנות הרבה דברים במקומות כאלה. אפילו אם אין משהו מסוים שאנחנו צריכים, תמיד יש משהו שאנחנו רוצים, הלא כך?
אז הסתובבנו בחנות. הילדים ניסו את כל הספות, מיטות וכיסאות. היינו בקפיטריה. היה ממש כיף. בסוף יצאנו משם עם קופסת גירים צבעוניים וחבילת מפיות.
וזה לא בגלל שלא היו הרבה דברים שהיינו שמחים לקנות, אלא מכיוון שלא היה משהו שממש היינו צריכים. לטוב ולרע, בשנים האחרונים למדנו להבחין בין שני הדברים. לדעתי זה אפילו הפך לסוג של הרגל.
מצד אחד, זה נשמע אולי קצת משעמם לחיות ככה לפי תקציב ולא לבזבז כסף על דברים שלא לגמרי צריכים אותם. מצד שני, כאשר חיים ככה לאורך זמן, בסוף מתרגלים לכך. ואז קורה דבר נפלא, ואנחנו מגלים שכל הדברים האלה שפעם חשבנו שאנחנו לא יכולים בלעדיהם, אנחנו פתאום מסתדרים טוב מאוד גם בלי שיהיו אצלנו – וגם אנו חוסכים בכסף ובמקום בו זמנית!
אל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין רוצה לקנות הרבה דברים ולפעמים גם לי יש דחף לקנות משהו מסוים. ואני גם כן קונה. אבל עם הזמן זה הולך ופוחת והרבה פעמים כאשר אני דוחה את הדחף שלי לקנייה אני מגלה שהוא בכלל עובר….
האם יום אחד אני אהפוך לבן אדם שבכלל לא קונה? אני מקווה שלא, מכיוון שאין לי רצון להיות כל כך קיצונית ואני כן נהנית מדברים יפים, אבל אני בהחלט יכולה לראות את עצמי כמישהי שקונה מעט מאוד.
השאר תגובה