מחשבות על להיות בבית, הרחק מהבית

אני נמצאת כרגע בדנמרק. המקום שבו נולדתי וקראתי לו בית עד שעליתי לארץ לפני 16 שנים בגיל 21. הוא עדיין בית עבורי, אבל בית שונה ממה שהיה בזמנו, מכיוון שגם אני וגם דנמרק עברנו הרבה שינויים מאז שעזבתי 😉

מאז שנת אלפיים אני חוזרת לכאן בתדירות של פעם או פעמיים בשנה. זוהי חופשה, אבל מסוג אחר לגמרי של חופשה כי במובנים רבים כאן זה עדיין הבית. בית שרחוק מהבית. הכול כאן מוכר, ויחד עם זאת, לא.

למשל, אני הולכת לישון באותו חדר שישנתי בו כנערה, עם קירות כחולים שאותם צבעתי בעצמי אחרי פרידה מחבר בתיכון ועם אותם כוכבים זוהרים בתקרה, אבל עכשיו אני ישנה כאן עם ילדים משלי שישנים בחדר הסמוך.

או למשל, אני הולכת לסופר כאן ופתאום זה הופך להרפתקה, כי אני מוצאת שם את כל המאכלים שאני כבר חולמת עליהם מאז הביקור האחרון. הליקריש השחור ולוח(מה זה? גם באנגלית אין) וההרינג ברוטב קארי!

או כמו כשאני מקשיבה לרדיו תוך כדי נהיגה והשפה כל כך מוכרת, אבל אני לא מכירה אף שיר שמתנגן. ואז פתאום, משמיעים שיר מלפני 20 שנה ואני מתחילה לשיר בקול רם בזמן שהילדים מסתכלים עליי בחיוך מהמושב האחורי.

או כמו כשלפתע אני יכולה להרגיש בנוח כשאני לובשת הכול שחור ואפור כי באופן הזה אני משתלבת נהדר!

או כמו שדבר טריוויאלי כמו ללכת לספרייה הופך לחוויה, כי גם עם שפה שנייה ברמה מצוינת, אין כמו לקרוא ספר טוב בשפת האם שלי.

או כמו שמבינים שלהיות דוברי שפות רבות זה למעשה כוח-על כי ניתן להשתמש בו כדי לדבר על אנשים אחרים בלי שהם מבינים 😉

ולסיכום, כן, אני מתלבשת קצת אחרת מאשר האנשים כאן, מתנהגת קצת שונה מאשר אנשים כאן, תופסת את דברים קצת אחרת ממה שהם תופסים כאן, אבל עדיין, זה בית …. רחוק מהבית.