אחת לכמה זמן אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני לא זוכרת את גילי. בדרך כלל, אני קולטת די מהר שאני כבר לא בת 18 או אפילו 25. כמובן שאני עדיין צעירה, יחסית, אבל לא כמו שהייתי פעם 🙂 ואז, כאשר אני מסתכלת סביבי, אני חשה סיפוק רב ממה שיש לי, ממה שהשגתי עד כה – לפחות רוב הזמן….
שנות העשרים שלי היו שנים מלאות בכיף אבל גם בהרבה עבודה קשה. אלו היו שנים של למידה רבה, בעיקר מהטעויות שלי! ולמרות שאני לא חושבת שהייתי רוצה לחזור לתקופה הזאת, יש עדיין כמה דברים שחבל שלא ידעתי אותם אז.
לא להשוות את עצמי לאחרים
לא שאני יכולה לומר שאני לא עושה את זה יותר, אבל אני כן יכולה לומר שאני עושה את זה הרבה פחות. עם השנים למדתי שאי אפשר לדעת מה באמת עובר על אדם אחר על סמך מה שנראה כלפי חוץ, וגם שכל מה שיש לו או אין לו, לא קשור אליי, למה שאני ולמי שאהיה!
לא לחשוב שהדרך המקובלת היא הדרך היחידה
כשהייתי צעירה (יותר) חשבתי שלכל דבר יש סדר מסוים ושזה האופן בו צריך לבצע אותו. אני כבר לא חושבת כך ואף חושבת שאפשר לעשות דברים נפלאים בדרכים כלל לא שגרתיות. אני כבר לא חושבת שהשכלה גבוהה היא הכרח או הדרך היחידה, ובוודאי שהיא לא מתאימה לכולם. בעיניי, הדברים החשובים הם הדברים שאנחנו עושים על מנת שנוכל ללמוד מהם.
לא לחסוך מספיק לעתיד
היו תקופות בהן בקושי שרדנו מבחינה כלכלית והיו תקופות שהמצב היה די בסדר. לא משנה באיזה מצב היינו, נהגנו לבזבז את כל מה שהרווחנו. לפעמים אני חושבת שחבל שלא היינו חכמים יותר אז והיינו מוציאים פחות כסף, וכך היינו יכולים לחסוך קצת לקראת זמנים דחוקים יותר, למשל, כאשר הילדים הצטרפו לחיינו.
לא לתת מספיק
רק בשנים האחרונות הבנתי שהנתינה לאחרים היא לא פחות חשובה מהקבלה מאחרים, ואני לא מדברת כאן רק על כסף! למדתי שהנתינה היא אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות עבור אחרים ועבורנו . אני מדברת כאן על שיתוף בידע, זמן ואפילו דברים חומריים שאפשר להעניק ובכך לעזור לאדם אחר, בלי לצפות לשום דבר בתמורה ………
Leave a Reply