על מיכל שמעתי דרך מרואיינת אחרת. מיכל עשתה דרך מאוד מעניינת, מהנדסת תעשייה וניהול למדייקת בתים, מושג חדש שתצטרכו להמשיך לקרוא כדי לגלות מה הוא. הסיפור של מיכל הוא סיפורה הפרטי שלה, אבל אני מאמינה שרבים מכם יוכלו להזדהות איתו ולשאוב ממנו השראה. מיכל מלאה במרץ רב, כוח ותשוקה רבה למה שהיא עושה ואין לי כל ספק שהיא מצאה את הדרך שלה. מיכל גרה בקיבוץ משמרות עם בעלה וארבעת ילדיהם.
עוד על העסק של מיכל אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק מיכל פלטין – מדייקת בתים
מיכל, מתרגשת לשמוע את סיפורך והמון תודה שאת חולקת אותו כאן אתנו. היכן היית רוצה להתחיל?
אני מיכל, בת 39, נולדתי כאן בקיבוץ משמרות. אבא מהנדס מכונות ואמא מורה למלאכה וגם שני אחים גדולים, אחת עו"ד עובדת בבנק והשני בהיי טק. ממשפחה מאוד ריאלית.
מגיל צעיר, בעצם כבר כילדה קטנה נחשבתי למאוד חכמה ובגלל שהייתי טובה במתמטיקה די סומנתי ללכת למסלול של ריאלי, עד כדי כך שבכיתה ט' כבר למדתי באוניברסיטה הפתוחה. התחלתי לעשות תואר למדעי החיים.
מה שלא אמרתי, שחוץ מלהיות טובה במתמטיקה גם הייתי מאוד טובה בספרות אבל בגלל שה"מיין אישיו" היה שאני ריאלית וטובה במתמטיקה אז כל השאר נעלם. הייתי במסלול שהיה די ברור שאני אלך לטכניון ואחרי הצבא כך זה היה. יש לי תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול. אחרי התואר עשיתי את המרד הראשון ועזבתי את חיפה (צוחקת) ועברתי לפרדס חנה.
חיפשתי עבודה חצי שנה והתקבלתי לעבודה טובה גם בבנק בתל אביב וגם בחברת חשמל בחיפה. הייתי צריכה לבחור ובחרתי בתל אביב. היה שם פרוייקט מאוד מעניין בבנק ואני התעסקתי בעיקר באפיון – לשמוע מה אנשים צריכים ולתרגם את זה למערכת מחשב. היה בסדר בתל אביב, בעיקר ארוחות הצהריים העסקיות וזה שהייתי אחראית רווחה של הצוות. השאר פחות. ואז נולד לנו הילד הראשון. גרנו בתקופה הזאת בגבעתיים. דירה קטנה, סביבה רועשת, בעלי עבד המון. אמרתי שככה לא מתאים לי לחיות.
עזבנו שנינו את העבודות ועברנו לגור בישוב קרוב לעפולה. רצינו בית, סביבה ירוקה. שנה הייתי בבית עם ילד ובעלי הפך להיות עצמאי בתחום שלו – יועץ ארגוני. אחרי כשנה חזרתי לעבוד, הפעם במפעל מקומי.
נקצר את העניינים, אבל הסיפור התעסוקתי שלי חזר על עצמו כמה פעמים. זאת אומרת, עבודה באיזה שהוא מקום, נחמד יותר או פחות, הריון, חופשת לידה מתארכת ואז העבודה הבאה. כך עברתי מעבודה לעבודה, כאשר העבודה היא תמיד בשביל פרנסה, כי חוץ מזה הראש והלב שלי היו בבית עם הילדים. הרגשתי בכל פעם שאין מה שצריך להיות בעבודה. אין "פשן" ובגלל זה אני מאמינה שלא נתתי מספיק בעבודה. בגלל הגיל והנסיון הגעתי לתפקידים שצריך להשקיע כדי להצליח ולהתקדם. בגלל שלא היה לי זמן להשקיע (מיהרתי הביתה לילדים) הרגשתי שאני כל זמן צריכה להשקיע המון אנרגיות כדי להספיק ולעמוד בדרישות, מה שאי אפשר לעשות אם אין תשוקה לתחום. היה לי קשה.
ניסיתי פתרונות אחרים, כמו משרות חלקיות או עבודה מהבית כדי קצת להקל. כל מוצאי שבת התבאסתי ששוב אני צריכה לחזור לעבודה למחרת. איפה שהוא בלב ידעתי שזה לא אמור להיות ככה. ניסיתי לשכנע את עצמי ולחפש את הדברים החיוביים בעבודה, אבל חוץ מלאפיין לקוחות, תמיד מה שמצאתי היו הארוחות הצהריים או החופש הקרוב – כל מה שלא קשור לעבודה עצמה.
ידעתי שלא טוב. הייתי הרבה חולה, אבל עדיין לא הבנתי שאולי יש קשר. לא לעבוד לא היה לי רלוונטי כי בעלי היה עצמאי ואני הייתי זאת שהייתה צריכה להביא את הפרנסה הקבועה הביתה. מה נעשה בלי? כבר שלושה ילדים וגם משכנתא…. ובנוסף הגישה שלנו הייתה שלא יכול להיות יותר גרוע מלהיות בלי כסף.
לפני כמעט שנתיים, ביום חמישי אחרי הצהריים הבוס קרא לי לשימוע. הוא גילה שבמשך תקופה ארוכה לא נתתי מספיק שעות בעבודה. זו הייתה סיטואציה מאוד לא נעימה והייתי עצובה באותו יום בגלל הסיטואציה הלא נעימה והחשש מהעתיד. ידעתי אבל שהכול יחסי ובאמת חוץ מהעבודה הכול היה טוב אצלי, המשפחה, הבית.
במהלך סוף השבוע הייתי בלחץ, אבל מזה שאולי הוא לא יפטר אותי! מה אני עושה אם לא? מה אם אני צריכה להמשיך ככה? אבל הוא כן פיטר אותי והיה מופתע מכמה שאני רגועה ואפילו שמחה ובאמת נפרדנו כידידים. זה היה בצהריים.
בערב בעלי הביא לי בדיקה כי היו לי הרבה בחילות ומסתבר שאני בהריון. זה היה יום משוגע. בצהריים פוטרתי ובערב גיליתי שאני בהריון, הרביעי.
מה הרגשת?
ממש הקלה. התחושות היו נפלאות. כאילו שזכיתי בלוטו. אני חושבת שהוא (הבוס) עשה את זה בשבילי כי אני לא יכולתי. הוא הציל אותי במקומי. הבנתי שמה שהקוסמוס כבר עשר שנים לוחש לי, עכשיו הוא צועק. עכשיו צריך ריסטארט ובלי תירוצים כי אף אחד לא יקח אישה בהריון לשום עבודת שכירות ומעבר לכך עכשיו יש פיצוי פיטורין, דמי אבטלה ודמי לידה. יש עכשיו זמן לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות. בנוסף, הפעם, הייתה לי גם את התמיכה המלאה של בעלי כדי לעשות שינוי. בדיוק למה, עוד לא ידעתי.
כשעברנו לבית הזה לפני כמעט 4 שנים, מאוד אהבתי לתכנן אותו. אני גיליתי שאני מאוד אוהבת את העולם של העיצוב, לא אדריכלות אלא עיצוב בית. מה עושים עם זה? היה לי הרבה ניסיון בתמחור ידעתי גם מהר מאוד לפסול כל רעיון שהיה לי. הידע היה קצת לרעתי.
הגעתי ללשכת התעסוקה ואמרתי שם שלא יעבדו קשה מדי כדי לחפש לי עבודה חדשה במקצוע, כי אני חושבת אולי לעשות משהו אחר. להפתעתי הוא הציע לי להיפגש עם פסיכולוגית תעסוקתית כחלק מתכנית בלשכה. באתי לפגישה מאוד סקפטית אבל בכל זאת החלטתי לתת לזה צ'אנס. למרות שהיא הייתה מאוד שונה ממני, היא מאוד הרגיעה אותי ונתנה לי להבין שזה בסדר שלא נהניתי בעבודה ושזה שאני טובה במתמטיקה זה לא אומר שאני אני צריכה להיות כל החיים עם גיליונות אקסל. גילינו יחד שאני גם מאוד יצירתית. אחרי שלושה מפגשים איתה יצאתי עם תובנה למה אני הולכת לעשות, לפחות האזור.
השלב הבא היה ללכת ליועצת עסקית כי לא ידעתי איך להפוך את זה לעסק. הייתי אז כבר בחודש תשיעי. דרך "מעוף" קיבלתי יועץ ותוך פגישה אחת עם היועצת כבר יצאתי עם השם של העסק שלי "מדייקת בתים"!
מעבר לכך זה היה תהליך של לספר לכולם, אבל לבחור ממי רוצים לשמוע פידבקים כי לכולם יש מה להגיד. היה לי מאוד קשה "לצאת" כאן בקיבוץ איפה שכולם מכירים אותי ולכולם הייתה דעה. וגם להורים.
אז אני מדייקת בתים שזה מונח חדש. אני לא מעצבת פנים אבל בגדול אני עושה מה שאני קוראת "הום סטיילינג מתחשב". אני מתחשבת בזמן של הלקוחות, התקציב שלהם ועל מה שכבר יש להם בבית. הכי טוב כשבאים אליי עוד בשלבי התכנון של הבית ואז אנחנו מוצאים קונספט סופי של הבית ועובדים לקראת זה. אבל גם אם הכול כבר קיים אפשר לקרוא לי ואנחנו נראה מה צריך לעשות. אני עושה רשימת משימות ללקוחות והמלצה ללוח זמנים ואין בעיה גם לחכות לסייל מסויים כדי לקבל את המחיר הכי טוב. לפעמים יש גם דברים בבית שצריך להיפטר מהם, ולפעמים הדברים האלה עושים את ההבדל.
אני מנצלת כאן את הידע שיש לי באפיון למרות שאני יחסית חדשה בתחום הזה אבל אני יותר מעשר שנים מאפיינת אנשים. וזה החלק הגדול ביותר, להבין מה אנשים צריכים ולתרגם את זה לבית. הבית שלי מראה מאוד מה הסגנון שלי, את הדברים שאני אוהבת שזה המון צבע ורואים את זה גם בכרטיס הביקור שלי. אני מאמינה שהבית צריך לעבוד בשבילנו ולא אנחנו בשבילו. מאוד חשוב לי שהתוצאה תהיה מדוייקת.
אני בתחום שלא לומדים אותו. או שיודעים אותו בבסיס וגם יודעים להקשיב לאנשים ומה הצרכים שלהם ובסופו של דבר אני לא מעצבת פנים וגם לא יודעת לעשות את מה שהם עושים. יש לי מעצבת פנים שאני עובדת איתה בשיתוף פעולה בדיוק בשביל הדברים האלה.
אני מאמינה שלכל בית יש את הסטייל שלו וגם לכל בן אדם ומה שאני עושה זה הטיפול הזוגי בין שני הדברים. אני יודעת שלרוב אין את הזמן או את הכוח להתעסק בזה ופה אני נותנת את הפתרון. גם איך שזה יראה וגם איך שזה ישפיע על ההרגשה. אני חושבת שכל אחד צריך מדייקת בתים. אלה דברים שלוקחים הרבה זמן, לחיפושים, בירורים והחלטות וזה משהו שאני באמת יכולה לעשות עבור אחרים כי יש לי את הידע הזה והכשרון לשדך את הפריט המתאים לבית.
סך הכל חשוב שיהיה לנו בית שנעים לנו להיות בו. אני רוצה שלכולם יהיה כך. אז אני משתדלת להכיר כמה שיותר ספקים וכמה שיותר מקומות כך שיהיה לי מאיפה לחפש ולמצוא את הדברים המדוייקים עבור כל אחד.
מה את רואה כיתרונות וחסרונות בדרך החדשה?
קשה בעיקר עם הכסף, כי לבנות עסק זה לוקח זמן. קושי אחר זה הילדים, ימי מחלה, הסעות, אני עדיין מניקה ולפעמים לא ישנה בלילות. זה המון זמן שהולך לי מהעסק.
עם כל זאת, אני מרגישה שאני פורחת ואני כל כך אוהבת את העבודה הזאת – את העבודה מול לקוחות ומול ספקים ומללמוד כל הזמן משהו חדש. זה נותן המון אנרגיה.הנה התשוקה שחיפשתי בעבודות הקודמות! עכשיו רק המשפחה צריכה להתרגל שאני אישה עובדת (צוחקת).
כשנדמה לי שקשה, אני נזכרת בימים שלי כשכירה, אפילו אם אשווה את עכשיו ליום הכי טוב אז – עכשיו מנצח! זה להיזכר בכל פעם שמה שיש לי זה קושי טוב, מבחירה.
עוד מחשבות?
אני חושבת שהגעתי לעסק הזה מאוד בשלה. למדתי המון בכל עבודה שהייתה לי ויש כמה כלים, כמו לתמחר את העבודה שלי, מאוד עוזר. אני לא מתחרטת על כל מה שהיה, כי זה עזר לי להיות מי שאני היום. זה היה ניסיון הכרחי.
אני אוהבת מאוד ללמוד לקבל השראה מאחרים דרך כתבות, סדנאות והרצאות. למשל אצל רונית כפיר שהיא מעצבת פנים וכותבת ב"אקס-נט". יש המון ידע ותכנים שם בחוץ אבל צריך לדעת מאיפה לקבל את המידע ולמי להקשיב. בנוסף אני עובדת הרבה בשיתוף פעולה עם מעצבת פנים מסויימת שזה גם תורם לי המון.
אני מרגישה גם שלצאת לעולם זה מה שמביא את הפרנסה. גם פיזית. כשאני נוסעת ליום עיון למשל, פיזית אני יושבת שם ומקבלת הודעה שמישהו רוצה את השירותים של העסק. זה קורה כשאני יוצאת מהבית, אי-אפשר ליצור קשרים רק מהלפ-טופ או מהפייסבוק. זה טוב וזה גיבוי אבל הדברים באמת קורים כשאני בחוץ. הלקוחה הראשונה, לדוגמא הגיעה ממגרש המשחקים…
מה היה אם הוא לא היה מפטר אותך באותו יום?
האמת שאני חושבת שכן היה לי תפקיד משמעותי בעניין הזה. שאני התנהגתי ככה שיפטרו אותי. בעצם נתתי למישהו אחר להחליט עבורי. אני כן מאמינה שבתת מודע גרמתי לזה לקרות. מצד שני כן הייתה החלטה אקטיבית לאחר מכן לא להמשיך. בסופו של דבר לא הייתי מרוצה ולכן גם הילדים ובעלי לא היו מרוצים. היום אני יכולה להגיד שטוב לי, יש לי "פשן" למה שאני עושה, וזה משפיע בטוב על הכול.
מיכל, תודה רבה. אני מצפה בכיליון עיניים לראות מה צופן העתיד לך ולעסק שלך, אין לי ספק שהוא יהיה נפלא.
כתיבת תגובה